החלטה בתיק רע"א 576/14

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בה"פ 24136-09-13 מיום 18.12.2013, במסגרתו קיבל בית המשפט באופן חלקי את בקשת המבקשים לביטול פסק המשקם מיום 11.6.2013 (להלן: פסק המשקם). בית המשפט הורה על ביטולו של אותו חלק בפסק המשקם הקובע כי יש להפחית מהסכום הסופי לתשלום שהוטל על נועם מושב עובדים של הפועמ"ז להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המשיב) את סכום ההנחה בסך של 350,000 ש"ח שניתנה בשעתו, וכי המשקם יוציא מלפניו פסק משלים בסוגיה, לאחר שיקיים ישיבה נוספת בה יתאפשר למבקשים להביא ראיותיהם ולטעון טענותיהם לעניין זה.

תמצית ההליכים קודמים

1.        בשנת 1993 החלו דיונים לפני המשקם בהסדר חובותיהם של המשיב והחברים בו לנושיהם, ובהם המבקשים המהווים 90% משיעור הנשייה הכולל. בשנת 1998 הושג הסדר פשרה בו נקבע כי החוב לנושים יעמוד על סך של 5,000,000 ש"ח נכון ליום 31.1.1998 בנוסף להפרשי הצמדה וריבית שנתית של 5%, ואשר בהמשך קיבל תוקף של החלטת משקם (להלן: ההסדר משנת 1998). ואולם, משהמשיב לא שילם את מלוא החוב חודשו ההליכים נגדו.

2.        בשנת 2007 ולאחר שהחוב של המשיב עמד על סך של 9,000,000 ש"ח, התקיים דיון נוסף לפני המשקם. לאחר משא ומתן, ובהסתמך על כספים אשר עתיד היה המשיב לקבל, בין היתר, בעקבות פיצוי ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בעבור הפקעת קרקע בשם "אצבע נועם", הגיעו הצדדים להסדר חדש, אשר בהמשך קיבל תוקף של החלטת משקם (להלן: ההסדר משנת 2007). במסגרת ההסדר נקבע, בין היתר, כי המשיב יזכה להנחה בסך 350,000 ש"ח (להלן: ההנחה) וישלם לנושיו 8,650,000 ש"ח בלבד, במידה ויפרע את חובו עד ליום 31.12.2012. לצד זאת, נקבע כי במידה והחוב לא ישולם במלואו עד למועד זה, יהיה על המשיב לשלם את יתרת החוב, בצירוף סכום ההנחה, תוך שנתיים וחצי נוספות, כאשר במידה וגם בחלוף תקופה זו לא יושלם תשלום החוב, ישא הסכום שבפיגור הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים) בתוספת לפיצויים מוסכמים כמפורט בהסדר.

3.        ביום 3.12.2012 התקיים דיון לפני המשקם, במהלכו ביקש המשיב להאריך את תוקף מתן ההנחה, ואילו נושיו התנגדו לכך. ביום 10.3.2013, ולאחר שהמשיב לא פרע את מלוא חובו במועד שנקבע בהסדר משנת 2007, ביקשו כונסי הנכסים של המשיב מהמשקם כי יורה שבנוסף לסכום בסך 2,663,000 ש"ח שהצטבר בחשבון עבור הנושים, ישלם המשיב בעד פירעון סופי של חובותיו סכום של 1,305,990 ש"ח, אותו הוא צפוי לקבל מהמינהל כפיצוי עבור הפקעת "אצבע נועם". עוד ביקש המשיב כי יקבע ששיעור ריבית הפריסה להסדר משנת 2007 הינו 3.84% ולא 5%, וזאת בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק ההסדרים ובשים לב כי בלשון ההסדר לא ננקב שיעור הריבית בו ישא החוב (להלן: ריבית הפריסה). המבקשים התנגדו לבקשה ועמדו על קיום ההסדר משנת 2007, לרבות ביטול ההנחה.

4.        בדיון שהתקיים ביום 9.5.2013 טענו המבקשים: כי המשיב לא עמד בתנאי ההסדר משנת 2007 ולפיכך ההנחה בטלה; כי המשקם אינו מוסמך לשנות את תנאי ההסדר משנת 2007 ללא הסכמתם; וכן כי המשיב נושא באשמה להקטנת סכום הפיצוי שהתקבל בעבור הפקעת "אצבע נועם", כיוון שבמשך שנים לא שילם את דמי החכירה אשר היה צריך לשלם למינהל ועל כן קיזז המינהל את חובו מסכום הפיצוי שהתקבל. בתום הדיון קבע המשקם כי יעביר לצדדים הצעה מפורטת בנושא שבנדון, ולאחר שאלו יגיבו להצעה יקבע המשך הדיון. בהתאם לכך, ביום 16.5.2013 העביר המשקם לצדדים הצעה לפיה בנוסף לסכומים שהצטברו בחשבונו של המשיב עבור הנושים ישלם המשיב לנושיו סכום סופי של 1,800,000 ש"ח. המבקשים התנגדו להצעה וטענו כי מדובר בהפחתת 1,300,000 ש"ח מהחוב עליו הסכימו הצדדים בהסדר משנת 2007.

פסק המשקם מושא הבקשה

5.        ביום 11.6.2013 ולאחר שנתקבלה תגובת המבקשים בה חזרו על התנגדותם להצעת המשקם ניתן פסק המשקם בו אומצו עיקריה. במסגרת הפסק עמד המשקם על כך שהמשיב מימש נכסים רבים לצורך פירעון חובו ועשה כל שביכולתו לקיום ההסכם משנת 2007. זאת, בין היתר, בשים לב כי עד ליום 30.4.2013 שילם המשיב לנושיו סך מצטבר של 10,492,048 ש"ח, בעוד שסכום משמעותי שהיה צריך לקבל כפיצויים בעבור "אצבע נועם" לא התקבל לקופתו על אף שיתוף פעולה מצידו.

6.        באשר לריבית הפריסה, עמד המשקם על כך שבהסדר משנת 2007 נקבע שהחוב המוסכם ישא ריבית "על פי חוק גל" (הוא חוק ההסדרים), כאשר על פי הוראת סעיף 19 לחוק מוסמך המשקם לקבוע את שיעור הריבית, בהתאם לריבית הפריסה הנקבעת בתקנות המינהלה להסדרים במגזר החקלאי (להלן: המינהלה) מעת לעת. מכיוון שבסמוך לאחר ההסכם משנת 2007 פורסמו תקנות בהן נקבעה ריבית פריסה בשיעור של 3.84% הועמדה ריבית הפריסה במסגרת פסק המשקם על שיעור זה. בהקשר זה, צויין בפסק כי שיעור הריבית במשק ירד בשנים האחרונות ובמועד מתן הפסק עמד שיעורה על 0.36%, כך שקביעת שיעור ריבית הפריסה האמור מניבה "רווח" משמעותי לנושי המשיב ומטיבה עימם.

7.        באשר להנחה, עמד המשקם על כך שנמנע מן המשיב לעמוד בלוח הזמנים שהתווה ההסדר משנת 2007 על אף מאמצי הכונסים רק כיוון שהפיצוי בעבור "אצבע נועם" התעכב עקב דרישות שונות שהציב גורם שלישי (עיריית קריית גת) ואשר אינן נוגעות למשיב. לפיכך, נקבע בפסק המשקם כי בנסיבות העניין אין מקום לביטול אוטומטי של ההנחה ויש להותירה על כנה, שכן אי תשלום החוב במועד לא נגרם בשל אשמת המשיב, אלא בשל "כשל בירוקרטי" השקול לכוח עליון.

8.        לצד זאת, צויין בפסק המשקם כי העמדת החוב הסופי של המשיב על סך של 1,800,000 ש"ח תגרום לפגיעה זניחה בסך של כ-400,000 ש"ח בנושים. זאת בפרט כאשר בתמורה זוכים הנושים לפיצוי בכך שתשלומם יוקדם ובכך שיקבלו עדיפות בקבלת כספי "אצבע נועם", אף שלחברי המשיב קדימות בקבלתם. עוד ציין המשקם כי אף שהתערב בהסכם בין הצדדים, הרי שבשים לב לאופיים של ההליכים לפני המשקם ולתכליתם, הפסק שיצא תחת ידיו, אשר מטרתו לאפשר למשיב לצאת לדרך חדשה, ראוי הוא, ובפרט כאשר לולא התערבות זו היה הליך השיקום נכשל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

9.        המבקשים טענו לפני בית המשפט המחוזי כי המשקם חרג מסמכותו בעת שהתערב בתנאי ההסדר משנת 2007 - אשר נשען על הסכמת הצדדים מבלי שהמשקם הוסמך במסגרתו לשנות את תנאיו - שנים לאחר שניתן לו תוקף של החלטת משקם, באופן שאינו מאפשר לשוב ולשנותו. לפיכך, נטען כי פסק המשקם סותר את תקנת הציבור, שכן יש בו כדי לבטל את הסכמת צדדים שקיבלה תוקף של החלטה, באופן שעשוי לערער את הוודאות והיציבות המשפטית. לצד זאת, טענו המבקשים כי העמדת שיעור ריבית הפריסה על 3.84% מהווה טעות גלויה על פני הפסק. זאת משום שהחוב ותנאיו, לרבות שיעור ריבית הפריסה של 5%, הוסדר בהסכם ספציפי בין הצדדים, כעולה מהחלטת המשקם אופיר כץ מיום 22.10.2008, בה צויין כי "בהסדר הכולל של האגודה" הוסכם על ריבית בשיעור 5%, ולפיכך לא היה מקום להסתמך על הוראת סעיף 19 לחוק ההסדרים. כמו כן, חזרו המבקשים וטענו כי עיכוב הפיצויים בעבור "אצבע נועם" לא נבע מכשל בירוקרטי, אלא מהתנהלות המשיב. לצד האמור, נטען כי על אף שבהחלטתו מיום 9.5.2013 קבע המשקם כי יתקיים דיון בהתנגדויות להצעתו, פסק המשקם ניתן ללא דיון או שמיעת ראיות, ותוך שלילת זכות הטיעון של המבקשים.

10.      המשיב מצידו צידד בפסק המשקם וטען, בין היתר, כי אין בידיו נכסים נוספים, ומשכך מוסמך היה המשקם לקבוע את שקבע. ביחס להנחה, הוסיף המשיב וטען כי עשה כל שביכולתו על מנת לשלם את חובו וכי בנסיבות העניין, כפי שהטעים המשקם, לא היה מקום לשלול את ההנחה. ביחס לריבית הפריסה הדגיש המשיב כי בהסדר משנת 2007 נקבע כי החוב המוסכם ישא בריבית לפי חוק ההסדרים ולא בריבית בשיעור של 5%, ולפיכך ברי כי לא נפלה טעות בפסק המשקם בהקשר זה.

11.      בשים לב לרקע לחקיקת חוק ההסדרים ולתכליתו דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי המשקם חרג מסמכותו. בית המשפט עמד על כך שההסכמות אליהן הגיעו הצדדים חסו כל העת - עוד במסגרת ההסדר משנת 1998, וכן במסגרת ההסדר משנת 2007 אשר המשא ומתן לכריתתו נעשה במהלך הדיונים לפני המשקם וביניהם - תחת מטריית חוק ההסדרים והושגו בחסות ובמעורבות המשקם. לפיכך קבע בית המשפט כי אין לראות בהסדר משנת 2007 הסכם חיצוני המנותק מההליך לפני המשקם, באופן שמחייב מתן משקל מכריע ליסוד ההסכמי שבו. עוד קבע בית המשפט כי נוכח הסמכויות הרחבות המוקנות למשקם מכוחו של חוק ההסדרים ביחס למחיקת חובות, למימוש נכסים ולקביעת שיעור תשלומים ולפריסתם, ברי כי משקם מוסמך לשנות החלטות משקם קודמות במידה והשתנו הנסיבות, אף אם יסודן בהסכמת הצדדים.

12.      לצד זאת, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים לקיומה של טעות גלויה על פני פסק המשקם ביחס לשינוי שיעור ריבית הפריסה. בית המשפט קבע כי משהוחלף ההסדר משנת 1998 בהסדר משנת 2007 - אשר בשונה מקודמו, לשונו אינה נוקבת עוד בשיעור ריבית של 5%, אלא מורה כי החוב המוסכם ישא בריבית על פי חוק ההסדרים - הרי שעדכון שיעור ריבית הפריסה ל-3.84% עולה בקנה אחד הן עם הסכמת הצדדים והן עם הוראות חוק ההסדרים. בתוך כך, הובהר כי מכיוון שהמשקם נסמך בקביעתו על הוראות חוק ההסדרים ותקנות המינהלה, המצויות בתחום התמחותו הייחודי, קיום דיון בעניין ריבית הפריסה לא היה מוביל למסקנה שונה, ומשכך אין נפקות לשלילת זכות הטיעון מן המבקשים בסוגיה ספציפית זו.

13.      באשר לסוגיית ההנחה, עמד בית המשפט על כך שחרף התנגדות המבקשים לשלילת פקיעתה האוטומטית של ההנחה, המשקם ביסס קביעתו בדבר הארכת תוקפה על הסבריהם של כונסי הנכסים אשר "לא נסתרו בכל ראיה אחרת". זאת אף שלמבקשים לא התאפשר להציג לפני המשקם את ראיותיהם בניסיון להוכיח כי האחריות לעיכוב בתשלום הפיצויים בעבור "אצבע נועם" למשיב רובצת לפתחו וכי בנסיבות העניין אין מקום להותרת ההנחה על כנה, אף שנקבע כי כך ייעשה. לפיכך, ומבלי להביע עמדה לגופה של הסוגיה, ביטל, כאמור, בית המשפט חלק זה של פסק המשקם והורה כי המשקם יוציא פסק משלים לפניו לאחר שיישמע את המבקשים.

בקשת רשות הערעור

14.     בעיקרו של דבר חוזרים המבקשים בבקשה שלפני על טענותיהם בדבר חריגת המשקם מסמכותו, שלילת זכות הטיעון מן המבקשים וקיומה של טעות גלויה על פני הפסק, כפי שהועלו לפני בית המשפט המחוזי. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בעת שלא קיבל את טענותיהם במלואן וקבע קביעות שאינן מתיישבות עימן. על כן, איני רואה מקום לפרטן בשנית. נוסף על טיעונים אלו נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן דעתו לכך שהותרת פסק המשקם על כנו מנוגדת לתקנת הציבור, שכן היא מרחיבה ללא גבול את סמכותו של כל טריבונל שיפוטי, באופן המסכן את הוודאות והיציבות המשפטית.